<h1>ארחות חיים הלכ' כלאים סימן א'</h1>
<h2>דף ב:</h2>
וכלאי אילנות כגון להרכיב אילן של מין אחד באילן של מין אחר אפילו בחוצה לארץ אסור ולוקה. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל שאפילו קנאו מן הגוי אסור לקיימו והכי דרשינן כלאים שדך לא פי' [לא] תקיים ע"כ. והר"ף ז"ל כתב אפילו מיני דשאים בדשאים משום בעיא דהרכיב שני מיני דשאים בפרק אלו טרפות כדפי' בתוספות. ואפילו להניח לגוי לעשות לו אסור. וכן נמי אסור להרכיב אילן בירק או ירק באילן. והמרכיב כלאים לוקה בכל מקום. אבל מותר לזרוע אילנות כלאים כאחד או לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד שאין איסור כלאים באילן אלא בהרכבה בלבד. ואע"פ שהמרכיב כלאים לוקה מותר לקיים המורכב ופירותיו מותרין באכילה אפילו לזה שעבר. ומותר (לזרוע) [ליטע] ייחור מן האילן שהורכב כלאים. והר"ש ז"ל כתב והלכתא מותר להרכיב אילנות מין במינו אפילו שחורות בלבנות ודקות בגסות אע"פ שיש להם שם לווי אבל אילן נושא פירות באילן שאינו נושא פירות אסור להרכיבן וכל שכן מין בשאינו מינו.
כתב הרמב"ם ז"ל הזרעים נחלקין לג' חלקים האחד מהן הוא הנקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. והשני הוא הנקרא קטנית והם כל זרעים הנאכלים לאדם חוץ מן התבואה כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן. והשלישי הוא הנקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינן מאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומים וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע פשתן הוא בכלל זרעוני גנה. כשיזרעו כל מיני זרעים הללו ויצמחו נקרא הצומח כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק. ויש מזרעוני גנה זרעונים שדרכן לזרוע מהם שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראין מיני זרעונים. ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון ותרדין והבצלים והכוסבר והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראין מיני ירקות. והזורע שני מיני זרעים שראויין למאכל כל אדם כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה ושעורה אחת או פול אחת ועדשה אחת מונחין בארץ וחפה אותן בין בידו (או) [בין] ברגלו בעפר בין בכלי הרי זה לוקה. ואחד הזורע [בארץ] או בעציץ נקוב [אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב] מכין אותו מכת מרדות. ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים ואסור [לאדם] לקיים כלאים בשדהו. אלא עוקר אותן. ואם קיים אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפי' לערב הזרעים לכתחלה ולזרען בחוצה לארץ מותר. ודברים אלו דברי קבלה הם עכ"ל הר"מ. והראב"ד ז"ל הגיה עליו על מה שאמר ומותר [לומר] לגוי לזרוע לו כלאים וז"ל א"א ואם אמרו בחוצה לארץ [יאמרו בארץ]. והלא אף המקיים כלאים לוקה ואיך איפשר שלא ינכש ולא ישקה ויהיה הוא מקיים בידים. ועוד אמירה לגוי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא עכ"ל. כתב ה"ר יהודה ב"ר אבא מרי ז"ל הילכך הכרוב והלפת והצנון והתרדין והבצלים והשומים והכרפס והכוסבר והמרור וכיוצא בהן וכל מיני ירק ותבואה ואורז ודוחן שהגוים עושין בכרמיהם אם ידענו בודאי שנלקטו מן הכרם אסורין באכילה אבל ספקן מותר. וכן הענבים של אותן הכרמים אסורין באכילה אפילו דגוי. כתב הרמב"ם ז"ל היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע שעורים בצדה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ולא נאמר הארץ. והראב"ד ז"ל חולק עליו לעשות כן לכתחלה.
